<h1>ספר התרומות שער מ"ט חלק ג'</h1>
<h2>דף לו.</h2>
ונשאל ה"ר יצחק ז"ל יורש שהוציא שטר שיש למורישו אצל פלוני כך וכך זהובים ויש לו אצלו בהם משכון כך וכך וטען היורש שהמשכון אבד מן מורישו, והורה תלמיד אחד שתשבע אשת המוריש שהמשכון אבד מהן שלא בפשיעה ויטול היתום מה שבשטרו. והביא ראיה מן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד [ב"מ ל"ו ע"א]. תשובה, ראיה זו אינה נכונה, שאין אומר כל המפקיד וכו' אלא כשהיה אותו האיש שניתן לו המשכון קיים ואמר שנתתיו לאשתו ואבד, אבל הכא איך נאמר דבר זה, מי יימר שמסרו לה שנשביענה מספק. אבל הדין כך הוא, שאין על הנתבע לפרוע משטר זה כלום אא"כ המשכון מצוי וקיים בעולם. וא"ת היורש ישבע שבועת היורשין ויגבה, הכא ליכא למימר, משום דבעלמא [שבועות מ"ה ע"א] השטר הוא ודאי והפרעון ספק, אבל הכא בודאי כבר הגיע אליו משכון כנגד הלואתו והאבדה הוא ספק דאימר אבד אימר לא אבד, ומש"ה אינו דומה לדין זה. ואפילו אמר היורש לנתבע א"כ למה לא החזיר לך השטר אפילו הכי השטר בטל והנתבע נשבע היסת כי לא הגיע המשכון לידו ולא החזירו לו ונפטר.
ותו נשאל ראובן הניח משכונו ביד שמעון ומת שמעון והניח יתומים קטנים ובא ראובן לתבוע את המשכון מיד יורשי שמעון ואמר שהוא ממושכן ביד אביהם בנ', וטענו קרובי היתומים ואמרו כך צוה המת שהוא בידו במאה, וטען ראובן ואמר ישבעו הקרובים שכך צוה המת שהוא בידו במאה, ואמרו לו הדיינין אין על הקרובים שבועה לממון שאינו שלהם אלא אם רצה ראובן יתן ק' ע"י שליש עד שיגדלו היתומים וישבעו שבועת היורשין שלא פקדנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו שמשכון זה פרוע ונוטלין ממונם מתחת יד השליש. תשובה, כך אנו רואין שיפה אמר דיין זה, אלא שאין מן הדין שינתן הק' דינרים כולם ע"י שליש, שהרי הוא מודה מאליו בנ' דינרים, אלא תנתן ליתומים הנ' דינרין מיד והשאר שחולק להן ינתן ע"י שליש. וכל זה אם היה המשכון שוה ק', ואם לאו אין עליו לתת להן אלא כדי דמיו בלבד, שאלו היה אביהן קיים לא היה יכול לטעון יותר מכדי דמיו. וה"מ דהוי המשכון מדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר, אבל אם הן עשויין להשאיל ולהשכיר אין משלם אלא נ' דינרים שמודה, ואע"פ שהמשכון שוה יותר, דמהימן במיגו דאי בעי אמר שאול הוא בידו, והקרובים אין עליהם שבועה ולא חרם סתם, שאפטרופוס של יתומים חובה עליו לטעון ליתומים כל דבר ודבר מכל טענה שאפשר לטעון בה, כדאמרינן [כתובות ק"ט ע"ב] בההוא אפטרופוס מאן דמוקים אפטרופוס לטרח ולוקים האי וכו', ע"כ. ותו נשאל [סימן צ"א] לאה הרהינה אצל רחל מטלטלין בכך וכך וכשתבעה לפדותן כפרה בהם רחל ואמרה להד"מ אלא אני יש לי אצלך כך וכך. תשובה, תשבע רחל שאין ללאה אצלה משכון ואח"כ תראה לאה כמה היה שוה המשכון שלה, ואם הוא היה כנגד הדמים שלקחה על המשכון שמודה בהן לרחל תטול הדמים לעצמה ותשבע היסת שאין רחל ראויה ליטול ממנה כלום. ואם היה המשכון שוה יותר רחל זו פטורה ממנה שכבר נשבעה עליו. ואם היה שוה פחות ולא מודה בכך שהדמים שנטלה מרחל על המשכון הם יותר ממה ששוה המשכון תתן לרחל מה שהודה לה ותשבע שבועת התורה שאין רחל ראויה ליטול ממנה יותר מהם, משום שהיא מודה מקצת, ע"כ.
<h2>דף לו:</h2>
והיכא דראובן משכן משכונו ביד שמעון והלך שמעון והוצרך למעות ומשכנו ללוי או נתן לו משכונתו במתנה שיהיה שלו בכדי מה שהלוה על אותו משכון ונאבד המשכון מיד לוי, ועכשו תבע ראובן לשמעון ואמר משכוני היה שוה ב' דינרים ולית לך גבאי אלא דינר, ושמעון [משיב] אמת שדינר הלויתיך ומשכונך לא היה שוה אלא דינר וחצי והילך פלגא דדינר. על זה נשאל הר"ר יצחק ז"ל והשיב, כך ראינו כי שמעון מודה מקצת הוא ועליו חיוב שבועה דלא שוה האי משכון טפי מדינר וחצי. ועוד שצריך לישבע שנאבד המשכון ושאינו ברשותו, ושמעון לא מצי לאשתבועי, דהא לא אתביד בידיה אלא בידא דלוי דהוא מודה בכך שמסרו ללוי ותחת יד לוי נאבד, ובודאי לאו כל כמיניה לממסר ממונא דחבריה ביד אחרים, ולא סמיך ראובן על שבועת לוי, וכדגרסינן בב"מ [ל"ו ע"א] שומר שמסר לשומר חייב, וכיון דלא יכיל שמעון לאשתבועי דמשכון דראובן אבד דלאו מיניה נאבד אלא מלוי, הילכך ה"ל כמחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. וה"ה אם נפחת בידיה המשכון ויש מחלוקת ביניהם ומודה שמעון שנפחתה ואינו יודע אם נפחתה בפשיעתו של לוי או באונס, בכל אלו ה"ל שמעון מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ואי ניחא לשמעון לשמותי על כל מי שמשכונו אינו שוה כמו שטוען הרשות בידו, ע"כ לשון התשובה. והואיל ואתא לידן דין זה יש לנו לבררו כראוי, דהיכא דיש עדים ששמרה לוי כראוי ונאבדה מידו באונס, בהא לא מחוייב שמעון לשלומי אחרי שיביא לוי עדים שנאנסה ממנו, שמיד נפטר שמעון בהכי, דהא ליכא השתא עסק שבועה ביניהם דנימא מתוך שאינו יכול משלם, דהא לא מצי למטען בעל המשכון לשמעון את מהימנת לי האיך לא מהימן לי, דהא איכא סהדי דנאבד, וכי אמרינן [גיטין כ"ט ע"א] אין השואל רשאי להשאיל ואין (הנפקד רשאי להפקיד) [השוכר רשאי להשכיר] ה"מ לכתחלה אבל דיעבד לא, וכיון דאיכא סהדי ללוי דלא פשע בה לא מחייב שמעון מידי. דהא גבי השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה כיון דליכא פשיעותא, דהא כדרכה מתה, לא מחייב שוכר לשלומי מדידיה, ואע"פ שהשאילה לאחר, דלא סבירא לן כר' מאיר [ב"מ ע"ח ע"א] דאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן. וכן פסק הרב בהלכותיו בפרק המפקיד. וכן אם היה דרכו של בעל המשכון להפקיד לו ללוי פקדונותיו והיה רגיל להחזיקו בנאמן, אחר שידוע בברור שהיה דרכו ורגיל למשכן ולהפקיד בידו תמיד את שלו, בזה כמו כן יפטר שמעון בשבועת לוי אע"פ שאין לו עדים שנאנסה ממנו. ודיקינן לה מההיא דהמפקיד [ב"מ ל"ו ע"א] דהנהו גנאי דהוו מפקדי מריהו כל יומא לההיא סבתא.
<h2>דף מב:</h2>
ויש לנו לברר אם פשע לוי ואבדו למשכון בידיה ואין ללוי ממון במה ישלמנו והיו הבעלים רגילין להפקיד אצלו, בזה כתב הר"ר יהודה ז"ל ברצלוני שתי דעות, הא' דפטור שמעון והא' לחייבו ולא הכריע את דבריהם. ואנו מצאנו לר"ר יעקב ז"ל שכתב דלא אמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד אלא שלא יוכל המפקיד לומר את מהימנת לי בניך לא מהימנו לי בשבועה אלא צריך לקבל שבועתם, אבל אם הבנים פשעו והזיקו ואין להם לשלם לא יפטר הנפקד ע"י טענה זו אלא דיינינן בהא שומר שמסר לשומר חייב. (והיינו) [והא] דקאמר לימא ליה לאימיה זיל שלים, היינו משום שהיא חייבת לבנה שמסרה לה. תדע שאם לא כן כל הפקדונות שיפקיד אדם לחברו ימסרם לאשתו ותאכלם אשתו וחדי, ע"כ. והא נמי דכותה היא שאם אין לו לשלם שמעון ישלם תחתיו שמסרו לו.
<h2>דף עח.</h2>
והיכא דראובן משכן משכונו ביד שמעון והלך שמעון והוצרך למעות ומשכנו ללוי או נתן לו משכונתו במתנה שיהיה שלו בכדי מה שהלוה על אותו משכון ונאבד המשכון מיד לוי, ועכשו תבע ראובן לשמעון ואמר משכוני היה שוה ב' דינרים ולית לך גבאי אלא דינר, ושמעון [משיב] אמת שדינר הלויתיך ומשכונך לא היה שוה אלא דינר וחצי והילך פלגא דדינר. על זה נשאל הר"ר יצחק ז"ל והשיב, כך ראינו כי שמעון מודה מקצת הוא ועליו חיוב שבועה דלא שוה האי משכון טפי מדינר וחצי. ועוד שצריך לישבע שנאבד המשכון ושאינו ברשותו, ושמעון לא מצי לאשתבועי, דהא לא אתביד בידיה אלא בידא דלוי דהוא מודה בכך שמסרו ללוי ותחת יד לוי נאבד, ובודאי לאו כל כמיניה לממסר ממונא דחבריה ביד אחרים, ולא סמיך ראובן על שבועת לוי, וכדגרסינן בב"מ [ל"ו ע"א] שומר שמסר לשומר חייב, וכיון דלא יכיל שמעון לאשתבועי דמשכון דראובן אבד דלאו מיניה נאבד אלא מלוי, הילכך ה"ל כמחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. וה"ה אם נפחת בידיה המשכון ויש מחלוקת ביניהם ומודה שמעון שנפחתה ואינו יודע אם נפחתה בפשיעתו של לוי או באונס, בכל אלו ה"ל שמעון מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ואי ניחא לשמעון לשמותי על כל מי שמשכונו אינו שוה כמו שטוען הרשות בידו, ע"כ לשון התשובה. והואיל ואתא לידן דין זה יש לנו לבררו כראוי, דהיכא דיש עדים ששמרה לוי כראוי ונאבדה מידו באונס, בהא לא מחוייב שמעון לשלומי אחרי שיביא לוי עדים שנאנסה ממנו, שמיד נפטר שמעון בהכי, דהא ליכא השתא עסק שבועה ביניהם דנימא מתוך שאינו יכול משלם, דהא לא מצי למטען בעל המשכון לשמעון את מהימנת לי האיך לא מהימן לי, דהא איכא סהדי דנאבד, וכי אמרינן [גיטין כ"ט ע"א] אין השואל רשאי להשאיל ואין (הנפקד רשאי להפקיד) [השוכר רשאי להשכיר] ה"מ לכתחלה אבל דיעבד לא, וכיון דאיכא סהדי ללוי דלא פשע בה לא מחייב שמעון מידי. דהא גבי השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה כיון דליכא פשיעותא, דהא כדרכה מתה, לא מחייב שוכר לשלומי מדידיה, ואע"פ שהשאילה לאחר, דלא סבירא לן כר' מאיר [ב"מ ע"ח ע"א] דאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן. וכן פסק הרב בהלכותיו בפרק המפקיד. וכן אם היה דרכו של בעל המשכון להפקיד לו ללוי פקדונותיו והיה רגיל להחזיקו בנאמן, אחר שידוע בברור שהיה דרכו ורגיל למשכן ולהפקיד בידו תמיד את שלו, בזה כמו כן יפטר שמעון בשבועת לוי אע"פ שאין לו עדים שנאנסה ממנו. ודיקינן לה מההיא דהמפקיד [ב"מ ל"ו ע"א] דהנהו גנאי דהוו מפקדי מריהו כל יומא לההיא סבתא.
